התמכרות למין: הפרעה נפשית מורכבת
התמכרות למין היא הפרעה נפשית מורכבת שהפכה מוכרת יותר ויותר בשני העשורים האחרונים. הנושא זכה לתשומת לב רק לאחרונה בקהילה הרפואית והפסיכיאטרית, וככזה, המחקר וההבנה של הפרעה זו עדיין מוגבלים למדי. סימן ההיכר של ההפרעה הוא התנהגות מינית כפייתית, או עיסוק במגוון פעילויות מיניות למרות כל השלכות אישיות או חברתיות. ההתנהגות מאופיינת בפעילות מינית חזרתית, בסיכון גבוה ואינטנסיבית המפריעה לתפקודו התקין של האדם. מאמר זה מספק סקירה כללית של התמכרות למין, החל מההגדרות והסיבות הנוכחיות ועד לאבחון וטיפול.
מהי התמכרות למין?
התמכרות למין, המכונה גם קומפולסיביות מינית, מוגדרת כמעורבות כפייתית בפעילות מינית למרות השלכות פיזיות, פסיכולוגיות, כלכליות או חברתיות שליליות. התמכרות מינית אינה זהה לקיום חיי מין פעילים או לקיום יחסי מין מרובים, שכן היא מאופיינת בחוסר יכולתו של האדם להתנגד לדחפים הנוגעים לפעילות מינית. אנשים עם התמכרות למין עשויים לעסוק במגוון רחב של התנהגויות שהן מחוץ לנורמות של התנהגות מינית מקובלת חברתית, כגון אוננות כפייתית, שימוש כפייתי בפורנוגרפיה, סייברסקס, מפגשים מיניים אנונימיים, פנטזיה מינית כפייתית, הפקרות, סחר בטובות הנאה מיניות תמורת כסף או סמים, או עיסוק בפעילויות מיניות מסוכנות עם שותפים מרובים.
התנהגויות אלה נעשות ללא קשר להשלכות, כגון הסיכון להידבק בזיהום המועבר במגע מיני (STI) או להרחיק בן זוג מחויב. כמו בהתמכרויות רבות, אנשים אלה חווים קושי לשלוט בדחפים או בהתנהגויות שלהם, מה שמוביל אותם לחפש מפגשים מיניים תכופים או אינטנסיביים יותר.
מה גורם להתמכרות למין?
הגורמים המדויקים להתמכרות למין עדיין אינם ברורים; עם זאת, מחקרים מראים כי יכול להיות מגוון של גורמים שיכולים לגרום למישהו לפתח את המצב. גנטיקה, השפעות סביבתיות ורמות של כימיקלים הקשורים להורמונים במוח נראים קשורים להתפתחות של הפרעה זו.
ברמה הביולוגית, מחקרים מסוימים מצביעים על כך שהתנהגות מינית עשויה להיות קשורה לרמות גבוהות של המוליך העצבי דופמין. הורמון זה הוא כימיקל טבעי במוח הממלא תפקיד בוויסות מוטיבציה, גירוי תגמול והנאה. במקרים מסוימים, רמות דופמין גבוהות יותר מובילות למוטיבציה מופרזת לחפש פרסים, כולל פעילויות מיניות.
באופן דומה, רמות סרוטונין נמוכות קשורות ככל הנראה לעכבות מיניות נמוכות יותר, מה שעלול להוביל לשימוש כפייתי במין, פורנוגרפיה או האינטרנט לסיפוק מיני. מתח וטראומה מסוג כלשהו נחשבים לגורם בהתפתחות התמכרות למין, שכן אלה יכולים להגביר את התנהגות לקיחת הסיכון, כמו גם לשנות דופמין ופעילות סרוטונרגית במוח.
גורמים ביולוגיים אחרים שהוצעו כתורמים להתמכרות למין כוללים רמות נמוכות של הורמון האוקסיטוצין, הממלא תפקיד בהתקשרות חברתית וביצירת קשר, ורמות מוגברות של הורמון הקורטיזול, הקשור לחרדה וללחץ.
כיצד מאבחנים התמכרות למין?
אבחון התמכרות למין מסובך על ידי העובדה שרוב הבדיקות הגופניות ובדיקות המעבדה אינן נחשבות לאינדיקטורים אמינים למצב. רוב האבחנות כוללות הערכה פסיכולוגית של ההיסטוריה של המטופל, הסימפטומים והתנהגותו. ההערכה מתמקדת בקביעה אם התנהגותו המינית של המטופל יצאה משליטה; כיצד הגיב המטופל לניסיונות להפחית או להפסיק את ההתנהגות; המידה שבה המטופל חווה השלכות שליליות (למשל כספיות או משפטיות) עקב ההתנהגות; וההשפעה שיש להתנהגות על איכות החיים הכללית של המטופל.
המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות, מהדורה חמישית (DSM-V) משתמש במונח "הפרעה היפרסקסואלית" כדי לזהות אנשים המפגינים התנהגות מינית מוגזמת או אינטנסיבית במיוחד. הקריטריונים לאבחון כוללים פנטזיות, דחפים והתנהגויות מיניות חוזרות ונשנות ואינטנסיביות המתרחשות לאורך תקופה ממושכת (מעל 6 חודשים) וגורמות למצוקה או ליקוי משמעותיים בתחום תפקוד אחד או יותר.
כיצד מטפלים בהתמכרות למין?
מטרת הטיפול בהתמכרות למין היא להפחית התנהגויות מוגזמות תוך סיוע לאדם לזהות וללמוד לנהל גורמים פסיכולוגיים ורגשיים בסיסיים התורמים להפרעה. הטיפול הוא בדרך כלל רב פנים ולעתים קרובות כולל ייעוץ פרטני, טיפול קבוצתי, תרופות וטיפולים אלטרנטיביים.
ייעוץ פרטני משמש לעתים קרובות כדי לעזור למטופל לעבוד על נושאים הקשורים לאשמה ובושה, ולפתח אסטרטגיות לשליטה בדחפים ותשוקות. טיפול קבוצתי יכול לספק תחושה של קהילה ותמיכה לאנשים המתמודדים עם מצב זה, ויכול לעזור למשתתפים ללמוד לתקשר טוב יותר ולהביע את רגשותיהם בסביבה בטוחה ומקבלת. תרופות, כגון תרופות נוגדות דיכאון או מייצבי מצב רוח, יכולות לשמש גם לניהול תסמינים הקשורים להתמכרות למין, כגון חרדה, דיכאון ותשוקות עזות.
טיפולים אלטרנטיביים,
